אנחנו אור ואוהד, מירושלים
בשולחן שלנו יושבים מי שמקדש ומי שלא. מי שיודע את הפרשה בעל פה, ומי ששמע עליה בפעם הראשונה בכיתה ג'. בשנייה שבה כולם מתיישבים ומישהו מתחיל "שלום עליכם", אין ביניהם הבדל.
הרגע הזה הוא הדבר הכי ישראלי שאנחנו מכירים. והוא נגמר מהר: אוכלים, קמים, הטלפונים חוזרים.
בנינו את "שלום עליכם" כדי שיהיה מה לעשות עם הרגע הזה. שתי חלות שנאפו בבוקר. מגזין שנכתב השבוע על הפרשה של השבוע. ומשחק קצר אחרי האוכל: מישהו קורא בקול, מי שרוצה עונה, ומי שלא, מקשיב.
בלי שיעור. בלי תשובה נכונה. ואפשר לעצור בכל רגע.
שני אנשים ושולחן אחד
ירושלמית. שלוש עשרה שנים בעסקים, מסחר ומותגים. בשולחן שלה: סבתא, אחים, חברים, ומי שבא בפעם הראשונה.
השותף. בשולחן שלו: מי שמקדש ומי שלא, באותו ערב.
העלונים והמגזין נכתבים אצלנו מול המקור. בעלון מודפסים פסוק עם הטעמים והקידוש בנוסחו, ולכן הוא לא לאשפה אלא לגניזה, וזה כתוב עליו.
ארבעה מבחנים לכל עלון
לפני שעלון מודפס הוא עובר ארבע בדיקות. אם הוא נכשל באחת, הוא נכתב מחדש.
- 1מסירים את המשפט מהפרשה
אם השאלה עדיין עומדת, היא גנרית, ואפשר לשאול אותה בלי שבת. נכשל.
- 2יש תשובה נכונה אחת?
אז זה שיעור, לא משחק. נכשל.
- 3אורח שלא מכיר את הפרשה
חייב לענות מתוך העלון עצמו, בלי לשאול "מה זה אומר".
- 4אפשר לענות בשתי מילים?
אם השאלה דורשת נאום, השולחן משתתק. נכשל.
מה אנחנו לא מבטיחים
לא מבטיחים רגע. הוא קורה או שלא. לא אומרים לאף אחד איך צריך להיראות יום שישי שלו. ולא מציגים ביקורות שלא נאספו: השולחנות הראשונים משחקים בחשוון תשפ"ז, ומה שהם יגידו, בשמם ובאישורם, יופיע כאן.